במטרה להגביר את הבטיחות בהפעלת רכב מסחרי בעת מתן שירות הובלה ולהגן על הצרכן ועל איכות הסביבה, חוקקה הכנסת בשנת 1997 את חוק שירותי הובלה.
הסדרי חקיקה
במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים להסדיר את תחומי הניהול והבטיחות בענף ההובלה באמצעות ועדות מייעצות, אמצעים מינהליים, צווים וחקיקה. ב-1978 נקבעו הסדרים חוקיים ראשונים, ובעקבותיהם חויבו כל חברות ההובלה בקבלת רישיון מהמפקח על התעבורה, לאחר שיעמדו בתנאי סף של בטיחות וחוסן כלכלי. בין השאר, נדרש מחברות ההובלה להעסיק מנהל מקצועי ומוסמך וקצין בטיחות המתמחה בתעבורה, ולהחזיק מבנה מתאים למשרדים וחניה למשאיות. בשנות ה-80 נקבעו הסדרים נוספים להובלת חומרים מסוכנים ודלקים.
בהתאם לחוק, חייב כל נותן שירות הובלה ברישיון מוביל.
רישיון המוביל ניתן לנותן השירות, בודד או תאגיד, בין אם השירות ניתן בתמורה (בתשלום – הובלה בשכר) ובין אם כשירות שלא בתמורה (לצרכיו של המוביל ברכב שבבעלותו או בשליטתו – הובלה עצמית), וכן עבור כל רכב מסחרי שבו יתן את השירות.
חובת הרישיון היא לגבי רכב מסחרי (משא, משא-תומך, גרור, נתמך וכד') שמשקלו הכולל המותר 10,000 קולוגרם ומעלה. בהובלת חומר מסוכן בכמות המפורטת בתקנות, חלה חובת רישיון-מוביל גם על רכב מסחרי שמשקלו הכולל קטן מ- 10,000 קילוגרם.
רישיון מוביל יינתן לאחר עמידה בתנאים ובהם: הכשרה מקצועית המתאימה לסוג המטען המובל ולסוג הרכב; ציוד ומתקנים מתאימים; שירותי תחזוקה נאותים לרכב; פיקוח קצין בטיחות ועוד.
המפקח על התעבורה רשאי לשלול את רשיונו של העובר על התנאים המפורטים בחוק.
הבטיחות מעל הכל
כלי רכב כבדים חייבים בכמה התקנים השומרים על הבטיחות, ובראשם ה"טכוגרף", המותקן בתוך מד המהירות (ספידומטר) של המשאית, ורושם על דסקית נייר את נתוני הנסיעה: מהירות, מרחק, זמני התחלה ועצירה ועוד. כך יכול בעל הרכב וכן גורמי האכיפה השונים, לדעת בבדיקה פשוטה, אם הנהג נסע כחוק ושמר על הפסקות מנוחה כנדרש.
מאז 1996 נדרשות משאיות ואוטובוסים שמשקלם הכולל מעל 8 טון להשתמש בטכוגרף בכל נסיעה. באירופה הוחל ב-2007 בהכנסת טכוגרף דיגיטלי, קל לתפעול ובעל אמינות גבוהה וחסינות מפני "טיפולים" וזיופים, אשר ישולב בקרוב גם בישראל.
התקן בטיחות נוסף הוא "מגביל מהירות", שאינו מאפשר נסיעה מעל המהירות שנקבעה – 100 קילומטר לשעה לאוטובוסים, 85 קילומטר לשעה למשאיות ולתומך.
