אין ספק כי ייבוא מקביל עשוי להיות אמצעי לקידום התחרות וזירוזה, והפחתת המחיר לצרכן הסופי היא צעד חשוב וראשון במעלה.

בעלות על סימן מסחרי לא מגנה מפני ייבוא מקביל – כך עולה מפסיקה תקדימית של בית המשפט המחוזי בלוד שניתנה לאחרונה. הפסיקה ניתנה במסגרת סכסוך משפטי בין חברת בן שלוש, שטענה כי בכוונתה לייבא משקאות של המותג שוופס אותם רכשה מבעל סימן המסחר באוקראינה לבין חברת יפאורה תבורי – בעלת סימן המסחר בישראל שדרשה למנוע זאת. לטענת יפאורה, לא ניתן לייבא לארץ מוצרים עם הסימן שלה ולכן הייבוא אינו חוקי.

בית המשפט קיבל את עמדתה של בן שלוש וקבע כי החברה תוכל לייבא ולשווק את המוצרים בישראל. על פי פסק הדין, יפאורה רכשה את הבעלות בסימן בידיעה שיצרנים אחרים בעולם מחזיקים אף הם בבעלות זהה. לשיטת בית המשפט, ייבוא מקביל הוא חלק מהסיכונים אותם נדרשה יפאורה להביא בחשבון כאשר רכשה את הזכויות. אלא שבמקביל, יצר בית המשפט תקדים: אם גורם כלשהו רושם סימן מסחר שזהה לסימן מסחר מפורסם אחר במדינה אחרת, הרי שיבואן מקביל רשאי לייבא מאותו גורם סחורה שונה שטיבה אינה ידוע, תחת אותו מותג בדיוק. גם אם סימן מולאם במדינה לא דמוקרטית, לפי פסה״ד, ייבוא של סחורה מאותה מדינה ללא הרשאת בעל הסימן הוא יבוא מקביל. בעל הסימן לא יכול למנוע את כניסתה לארץ ע״פ פסה״ד. עד פסה״ד זה לא היה כך. למעשה, בתרחיש שכזה, נוצר ערוץ ייבוא חדש שאיננו מקביל – כי אם מעין ״ייבוא עוקף״.

זו ככל הנראה הסיבה שבגללה פסק דין ממשיך להתסיס את שוק הקמעונאות בישראל. מדובר במהלומה נוספת עמה נדרשים להתמודד בעלי סימני מסחר ויבואנים רשמיים, לאחר שבשנים האחרונות צצו עוד ועוד תקדימים משפטיים ומגוון של פרצות בחוק (ולעיתים באופן שבו האיזון בין הזכויות נוטה יתר על המידה כנגדם). במקביל, הרגולציה פועלת גם היא לעידוד הייבוא המקביל, כביכול לעידוד התחרות והפחתת המחיר לצרכן הסופי, אלא שבפועל, ירידת המחירים עבור הצרכן הסופי איננה מתרחשת. בטח לא באופן מהותי כפי שבית המשפט והרגולטור היו מצפים. מבט חטוף בחשבונית מהסופר, חנות הפארם או כמעט כל עסק יוכיח לנו זאת במהרה.

על פניו, קל לתקוף ולקרוא תיגר כנגד בעל סימני המסחר והיבואנים הרשמיים. מדובר לרוב בחברות גדולות שמחזיקות בכוח מיקוח מול רשתות השיווק. אלא שבאותה נשימה הם אלו שנדרשים להתמודד עם רגולציה ארוכת שנים שמשתנה ללא הרף, פיקוח קפדני ותדמית שלילית ודורסנית שרחוקה מהמצב בפועל. הם גם מי שבנו מותג מאפס ומי שרכשו סימני מסחר במיליוני שקלים. כעת, הם מתמודדים שוב עם פסיקה שאינה מתיישבת עם מדיניות הפסיקה בישראל.

בנוסף, הניסיון והידע שצברו היבואנים הרשמיים מול משווקים וחברות בינלאומיות מבטיחים כי הצרכן הסופי ייהנה מאיכות גבוהה של המוצר, שירות הולם לאחר הקנייה ותמורה גבוהה ונאותה יותר לכספו. יבואנים מקבילים אולי חשופים גם הם לפיקוח כזה או אחר, אך ודאי לא הדוק וחשדני כמו זה שהיבואנים הרשמיים רגילים לו. גם כאשר צצות בעיות עם מוצר כלשהו הצרכן הסופי פונה ליבואן הרשמי ולא למקביל.

אין ספק כי ייבוא מקביל עשוי להיות אמצעי לקידום התחרות וזירוזה, והפחתת המחיר לצרכן הסופי היא צעד חשוב וראשון במעלה. עם זאת, באופן שבו הוא נעשה כעת, וכפי שקורה בפועל, הייבוא המקביל מחטיא את מטרתו, תורם בעיקר לפופוליזם וצעדים תדמיתיים ועשוי לחשוף את הצרכן הסופי למגוון סיכונים ובעיות.

אפשר ורצוי לעודד ייבוא מקביל אך קודם יש לבדוק שאכן מדובר ביבוא מקביל אמיתי. אחר כך אפשר לעבור לבחינת כל השיקולים הרלוונטיים, תוך התייחסות לרגולציה שקיימת כלפי היבואן הרשמי, היבואן המקביל, מאפייני הסקטור בו הם פועלים וגיבוש מדיניות עקבית, סדורה ומקיפה.

הכותב הוא שותף בכיר במשרד עוה”ד זליגסון גבריאלי ושות’ מקבוצת זליגסון גבריאלי ומומחה לסימני מסחר

פורסם באתר – www.port2port.co.il